במקום שבו נראה שיצירה אולי מסתיימת, שם היא יכולה להתחיל לדרך חדשה. רוצה לומר שיצירה אינה

מסתיימת ברגע שבו היא מקבלת צורה, נתלית על קיר, מוצבת בחלל, או נמסרת לעין. כאן במרחב הזה אני

מציעה צורות נוספות שיכולות להקנות המשך שיש בו גילוי, תובנה ותנועה.

אני טוענת ואת זאת רוצה להציג כאן באופן פעיל, שמשנשלם מעשה העשייה, מתחיל מעשה אחר, והוא

מעשה ההתבוננות, ההקשבה, הקריאה. וכאשר אני מדברת על קריאה, איני מתכוונת לקריאה במובן

המצומצם כאילו מדובר בפענוח או בהסבר, אני מדברת על קריאה במובן הרחב, החי והפתוח. משמע

שהייה עם היצירה, תשומת לב לרבדיה, חשיפת הסמוי באמצעות הגלוי, הקשבה למה שהיא אומרת ומה

שהיא מסתירה, ואת מה שהיא יודעת לומר רק בדיעבד. במילים נוספות אומר "לחלץ את הסיפור מתוך

הציור"

מתוך הבנה הזאת יצרתי את המרחב לו קראתי 'אומנות בסימן קריאה' זה מרחב שבו היצירה "מודיעה"

שלא סיימה את תפקידה כאובייקט מוצג, ומכריזה על עצמה (בעזרתי) כ 'טקסט חזותי' חי, פתוח, כזה

שאפשר לשוב אליו, לקרוא אותו, לחקור אותו, ולתת לו להמשיך להתהוות גם מעבר לרגע התצוגה. במובן

זה, הקריאה אותה אציג כאן לא תהיה פעולה חיצונית ליצירה, היא תופיע כאחת מצורות ההמשך שלה.

עם הזמן התברר לי שלא מדובר רק ברצון לכתוב על יצירות, אלא בצורך לייסד מנגנון שממשיך את חיי

היצירה גם לאחר שנדמה כי הסתיימה. מנגנון זה פועל, בעיניי, בשלושה מעגלים הקשורים זה בזה: גוף

היצירה שכבר קיים כלומר - העבודות, הסדרות, הארכיון; פעולת הקריאה -הכתיבה שמחלצת, מפרשת,
פותחת; והתנועה החיה הנולדת ביניהם - קוראים, תגובות, מפגשים, המשכיות. שלושתם יחד יוצרים את

המרחב השלם שבו היצירה מוסיפה לחיות.

מוסד זה שכאמור הוגדר תחת הכותרת 'אומנות בסימן קריאה' נולד מתוך מפגש בין כמה צרכים שהלכו

והתלכדו אצלי עם השנים. מצד אחד, הלכה והתחזקה בי התחושה שתערוכה, חשובה ומשמעותית ככל

שתהיה, אינה בהכרח המילה האחרונה של היצירה. לעתים היא רק התחנה הגלויה ביותר שלה. משהו

ביצירה מבקש להמשיך לחיות גם אחרי ההצבה - בשיח, בפרשנות, בזיהוי קשרים, בחשיפת שכבות, במעבר

משפה חזותית לשפה מילולית. מצד אחר ונוסף, מתוך חיי כיוצרת, ככותבת, כחוקרת, כמשוררת, כמרצה

וכאוצרת, התברר לי שגם עבורי עצמי תהליך היצירה אינו מסתיים עם סיום העבודה. הוא מבקש המשך.

הדיאלוג עם היצירה אינו נפסק, הוא משנה צורה. היד שפעם ציירה, בנתה, תפרה, אספה או הציבה,

מבקשת להמשיך כעת לכתוב, לחשוב, לקרוא.

כך נולדן הצורך והרעיון בהקמה וביסוד מרחב שבו שתי תנועות אלה נפגשות: הצורך האישי שלי להמשיך

את היצירה דרך כתיבה וקריאה, והרצון להציע גם לקורא צורת מפגש אחרת עם אומנות. כאוצרת וחוקרת

אדגיש שאין מדובר כאן על עוד טקסט נלווה לתערוכה, גם לא 'הצהרת אמן' במובנם המצומצם, ולא מאמר

אקדמי במובנו השגור. כאן אני מציעה מרחב ביניים אחר. מרחב אישי אבל לא על תקן של יומן, הוא יהיה

מושגי אך לא כבד, כמו כן וכדרכי גם פואטי אבל לא מעורפל, הוא יהיה חופשי אבל לא פרום. זהו מרחב שבו

היצירה נקראת באופן פתוח, רב משמעי, אישי ואוניברסלי.

אל המהלך הזה אני באה מתוך שנים ארוכות של עשייה רב-תחומית. אני פועלת כאומנית חזותית, משוררת,

כותבת, חוקרת תרבות, מרצה ואוצרת. כל אחד מן התחומים האלה הקנה לי צורת קשב אחרת - היצירה

לימדה אותי לחשוב דרך חומר, צורה, צבע, מחווה ומבנה. השירה לימדה אותי לדייק במרווחים, בקצב,

במרומז. המחקר חידד אצלי את הצורך במושג, בהקשר, בשאלה. ההוראה והאוצרות חיזקו את יכולתי

לראות תהליכים, לזהות חוטים סמויים, ולבנות מהם מבנים בעלי משמעות. כל אלה יחד הם ארגז הכלים

שמתוכו אני ניגשת ליצירה, והם גם הקרקע שעליה נבנה המרחב הזה. עבודת החקר שלי לדוקטורט היא

בינתחומית (אומנות פסיכולוגיה ופילוסופיה), ואלה מוסיפים לארגז הכלים שלי גם תובנות מתחום ההגות

והנפש.

הקריאה שאני מציעה כאן לא תציב אותי כמי שעומדת מחוץ ליצירה ומשם להסבירה, זו גם לא תהיה קריאה

שמבקשת "לתרגם" אותה באופן חד חד ערכי. להיפך זו קריאה שמבקשת להמשיך את היצירה בדרך אחרת.

לעבור משפה לשפה, מן החזותי אל המילולי, מן הסימן אל המושג, מן הצורה אל המחשבה, מבלי לטעון

שמה שנאמר במילים מבטל או ממצה את מה שנאמר בחומר. הכתיבה לא מגיעה לכאן כתחליף ליצירה, היא

מציעה צורת היענות נוספת אליה. היא מרחיבה אותה, חושפת רובד חבוי שלה, ומזהה בה מה שלא היה גלוי

גם לי בתהליך ובזמן היצירה.

במובן זה, הקריאה כאן נשענת על חופש מתודי מכוון. איני מבקשת להכפיף את היצירה לדיסציפלינה אחת,

כשם שהיצירה עצמה אינה מצייתת לגבול אחד בלבד. הקריאה נעה בין אמנות, פסיכולוגיה, פילוסופיה,

תרבות, זיכרון, חומר ושפה. היא עשויה להישען על קשב פנומנולוגי למה שמופיע, על זיקות

אינטרטקסטואליות בין דימויים, טקסטים ורעיונות, על ידע מחקרי מצטבר, על המשגה הצומחת מתוך

המעשה עצמו, ולעתים גם על חשיבה הנטווית מתוך השדה ולא מונחת עליו מבחוץ. יש בה יסודות של מחקר

מבוסס אומנות, ולעתים גם תנועה הקרובה למה שמכונה תיאוריה מעוגנת בשדה. אבל יותר מכל, היא

מבקשת להיות נאמנה למפגש עצמו, למה שהיצירה מזמנת, למה שהיא מפעילה, ולמה שהיא מבקשת

להיאמר.

אחד המקורות למהלך הזה הוא האוטואתנוגרפיה, כלומר ההכרה בכך שהאני היוצרת, החווה, הכותבת

והחושבת, אינו עומד מחוץ לחומר שאותו הוא בוחן. עם הזמן התברר לי שהמונח הזה, חשוב ככל שיהיה,

אינו ממצה את מה שאני מבקשת לעשות כאן. שכן אין מדובר רק בכתיבה על עצמי כאתר של ניסיון תרבותי,

ואף לא רק בשילוב בין אישי למחקרי. כאן מתרחש מהלך נוסף שבו אני שבה אל יצירותיי שלי כאל טקסטים

חזותיים פתוחים, מרובדים, כאלה שניתן לקרוא בהם ולכתוב מתוכם. לא רק העצמי נבחן כאן, אלא גם

היצירה כזירת משמעות, שבו המפגש המחודש בינה לביני מוליד טקסט חדש. מתוך כך אני מציעה מונח

חדש שנגזר מתוך ה 'אוטואתנוגרפיה' ומגדירה אותו במושג 'אוטוארטוגרפיה'.

אוטוארטוגרפיה, כפי שאני רואה אותה, היא קריאה וכתיבה שנולדת מתוך יצירתי שלי, אך אינה מסתפקת

בהצהרת כוונות או בהסבר על אודותיה. היא מבקשת להתרחק ממנה במידה מספקת כדי לראות בה טקסט

חזותי פתוח, להניח לה להשתחרר מן הבעלות הישירה והמיידית שלי, ואז לשוב אליה לא כריבון של

משמעות אחת, אלא כקוראת נוספת. אמנם קוראת בעלת קרבה עמוקה, אך גם קוראת המבקשת לגלות,

להקשיב, ולפגוש מחדש. הקריאה הזאת אישית, אך אינה פרטית בלבד, היא נוגעת בי ובו בזמן חותרת אל

מה שחורג ממני, היא משתמשת בחומר האישי ומבקשת להפוך אותו לתשתית של הבנה רחבה יותר.

כאן עולה בהכרח שאלת המחבר. מסורות פרשניות שונות לימדו אותנו לחשוב על "מות המחבר", על

השתחררותו של הטקסט מן הסמכות הבלעדית של יוצרו, ועל פתיחתו לקריאות מרובות. אני מקבלת עיקרון

זה במידה רבה - יצירה, משהושלמה, אכן חדלה להיות רכושו הסגור של יוצרה. היא נמסרת לעולם, למבט,

לפרשנות, להקשרים חדשים. במובן זה, גם היוצר עצמו יכול להפוך לעתים לצופה נוסף ביצירתו. אך דווקא

מתוך ההכרה הזאת אני מבקשת להוסיף מהלך משלי, איני מבטלת את גישת 'מות המחבר', אני מציעה

לעבור דרכו ולהחיותו באופן אחר. לא כמקור הסמכות העליונה והיחידה, אלא כעוד קוראת יצירתית אחת מני

רבים, כמי שרשאי לשוב אל הטקסט שיצר, ולפתוח בו אפשרויות נוספות.

במקום הזה גם מחשבתו של אומברטו אקו חשובה לי. אקו מדבר על היצירה הפתוחה זו שמחזרת אחר

הקורא היצירתי . זה שתפקידו להיות הקולט והמחייה את הטקסט, חושף את "נכסיו" ומשתתף בהשלמת

המשמעות. מחשבה זו מאפשרת לי להעניק לעצמי רשות להיות גם הקוראת המחוזרת של יצירתי שלי. זו

שמוזמנת אליה מחדש, זו שנענית למה שהיא מבקשת ממנה. אני מרשה לעצמי להתרחק מן היצירה כדי

לראות בה טקסט חזותי פתוח, ואז ליצור ממנה טקסט מילולי חדש , שמרחיב אותה, שפתית, רעיונית

ורגשית. כזה שמקלף שכבות, חושף תהליכים, ולעתים מגלה בדיעבד את מה שהיה חבוי גם ממני בזמן

המעשה.

מכאן גם משמעות שמו של המרחב הזה: 'אומנות בסימן קריאה'. שם זה נושא כמה מובנים הפועלים יחד.

ראשית, מובן המוכר של סימן קריאה, כהדגשה, כהכרזה, כאמירה שיש כאן דבר מה חשוב, חי, דחוף, ראוי

לתשומת לב. שנית, במובן של שפה העשויה סימנים, שהרי היצירה החזותית עצמה היא טקסט של סימנים -

צורות, חומרים, קווים, מרקמים, מחוות, יחסים, דימויים. סימנים שהם בו זמנית חזותיים וסמליים. הקריאה

שאני מציעה כאן יוצאת מתוך ההנחה שגם הטקסט החזותי ניתן לקריאה, לא פחות מן הטקסט המילולי, גם

אם אופני הקריאה שונים. שלישית, במובן של פנייה והזמנה, אני קוראת לכם לבוא, להתבונן ביצירה ולקרוא

אותה יחד איתי. להתעכב, להקשיב, לשאול, לראות מעבר לפני השטח. ואולי יש כאן גם מובן נוסף, עצם

פעולת הקריאה כסימון. הקריאה מצביעה, מבליטה, מקשרת, טוענת במשמעות. קריאה שמסמנת דרך.

בלב מרחב זה יופיעו 'פרקי קריאה'. אני בוחרת לקרוא להם כך משום שאינני רואה בהם “מאמרים” בלבד,

אלה יחידות חיות בתוך גוף מצטבר. כל פרק יהיה כניסה נוספת אל היצירה ואל אפשרויות הקריאה שלה, כל

פרק יישא קול משלו ובו בזמן יהיה גם חלק מרצף הולך ונבנה. במובן זה, 'אומנות בסימן קריאה' אינו בלוג

של רשימות נפרדות, אלא גוף חשיבה מתהווה, כזה שמפתח בהדרגה שפה, אוצר מילים, דרך הסתכלות,

ומבנה פנימי. ככל שיצטברו בו הפרקים, כך יתבררו גם הקשרים הסמויים ביניהם.

כל פרק יוכל לנוע בין פתיחה רכה לבין מפגש עם עבודה, סדרה או פרט; בין הקריאה עצמה - הנעה בין אישי

לפרשני, בין אינטואיציה להבנה, בין סיפור לרעיון - לבין אותו רגע שבו נפתח משהו, מתבהר, נחשף. הסיום,

ברוב המקרים, לא יבקש לסגור את הקריאה אלא להשאיר הדהוד, לאפשר לה להמשיך גם אחרי תום

הטקסט.

מעבר לפרקי הקריאה עצמם, אני רואה את המרחב הזה כתבנית חיה של המשכיות. ייתכן שיופיעו בו גם

שיחות, קריאה בקול, וידאו, מפגשים, המשכים של סדרה אחת לאורך כמה פרקים, או צורות נוספות של

דיאלוג. יש בו זיקה עמוקה לסטודיו, אך הוא אינו הסטודיו עצמו. אם הסטודיו הוא הגוף של היצירה, הרי

שהמוסד הזה הוא התודעה הפועלת סביבה ובתוכה. שניהם ניזונים זה מזה, ושניהם יחד מרחיבים את

מרחב חייה של היצירה.

זהו אפוא מרחב שנולד מתוך אמונה שהשיח על יצירה יכול להיות המשך של היצירה, ולא רק דיבור משני

עליה. מרחב שבו הקורא יכול להמשיך את הרושם הראשוני והחזותי ומוזמן להיכנס למהלך של הבנה, של

קישור, של גילוי. זהו מרחב שבו אפשר יהיה לקרוא יצירות, לעקוב אחר תהליכי יצירה, לחשוף את הרבדים

הסמויים של החומר והצורה, לנוע בין אמנות, פסיכולוגיה, פילוסופיה ותרבות, ולבחון כיצד משמעות נוצרת

בתוך סימנים.

מכאן ואילך יופיעו כאן פרקים שינועו בין קריאה פרשנית של יצירות, המשך תהליך היצירה דרך כתיבה,

מחשבות על חומר, שפה ודימוי, ועיונים שיבקשו ללמד לא רק מה ניתן לראות, אלא איך אפשר לקרוא. בשלב

ראשון, המרחב הזה יעסוק בעיקר ביצירותיי שלי, משום שמתוכן נולד הצורך הזה, ומתוכן התגבשה גם שפת

הקריאה שאני מציעה. בהמשך, ייתכן שייפתחו כאן הקשבות נוספות, הקשרים רחבים יותר, ואופני מפגש

אחרים. אך העיקרון יישאר אחד: היצירה אינה מסתיימת בתצוגה.



“אומנות בסימן קריאה” היא ניסיון לייסד צורת שהות אחרת עם אמנות. דרך לקרוא יצירה מבפנים ומבחוץ

בעת ובעונה אחת. דרך להמשיך את חייה בשפה נוספת. ודרך להזמין את הקורא להצטרף אל המהלך הזה

כשותף למעשה הקריאה ובו בזמן להכיר את יצירתי ואותי, כשתהליך הכרות זה נכון לגביי כמו שהוא גם נכון

לכל קורא אחר.