https://www.nuritartroom.com https://www.nuritartroom.com/make-the-most-of-the-season-by-following-these-simple-guidelines <div data-rss-type="text"> <p> <span> במקום שבו נראה שיצירה אולי מסתיימת, שם היא יכולה להתחיל לדרך חדשה. רוצה לומר שיצירה אינה </span> </p> <p> <span> מסתיימת ברגע שבו היא מקבלת צורה, נתלית על קיר, מוצבת בחלל, או נמסרת לעין. כאן במרחב הזה אני </span> </p> <p> <span> מציעה צורות נוספות שיכולות להקנות המשך שיש בו גילוי, תובנה ותנועה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אני טוענת ואת זאת רוצה להציג כאן באופן פעיל, שמשנשלם מעשה העשייה, מתחיל מעשה אחר, והוא </span> </p> <p> <span> מעשה ההתבוננות, ההקשבה, הקריאה. וכאשר אני מדברת על קריאה, איני מתכוונת לקריאה במובן </span> </p> <p> <span> המצומצם כאילו מדובר בפענוח או בהסבר, אני מדברת על קריאה במובן הרחב, החי והפתוח. משמע </span> </p> <p> <span> שהייה עם היצירה, תשומת לב לרבדיה, חשיפת הסמוי באמצעות הגלוי, הקשבה למה שהיא אומרת ומה </span> </p> <p> <span> שהיא מסתירה, ואת מה שהיא יודעת לומר רק בדיעבד. במילים נוספות אומר "לחלץ את הסיפור מתוך </span> </p> <p> <span> הציור" </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> <span> מתוך הבנה הזאת יצרתי את המרחב לו קראתי </span> </span> <strong> 'אומנות בסימן קריאה' </strong> <span> <span> זה מרחב שבו היצירה "מודיעה" </span> </span> </p> <p> <span> <span> שלא סיימה את תפקידה כאובייקט מוצג, ומכריזה על עצמה (בעזרתי) כ </span> </span> <strong> 'טקסט חזותי' </strong> <span> <span> חי, פתוח, כזה </span> </span> </p> <p> <span> שאפשר לשוב אליו, לקרוא אותו, לחקור אותו, ולתת לו להמשיך להתהוות גם מעבר לרגע התצוגה. במובן </span> </p> <p> <span> זה, הקריאה אותה אציג כאן לא תהיה פעולה חיצונית ליצירה, היא תופיע כאחת מצורות ההמשך שלה. </span> </p> <p> <span> עם הזמן התברר לי שלא מדובר רק ברצון לכתוב על יצירות, אלא בצורך לייסד מנגנון שממשיך את חיי </span> </p> <p> <span> היצירה גם לאחר שנדמה כי הסתיימה. מנגנון זה פועל, בעיניי, בשלושה מעגלים הקשורים זה בזה: גוף </span> </p> <p> <span> היצירה שכבר קיים כלומר - העבודות, הסדרות, הארכיון; פעולת הקריאה -הכתיבה שמחלצת, מפרשת, </span> <span> <br/> </span> <span> פותחת; והתנועה החיה הנולדת ביניהם - קוראים, תגובות, מפגשים, המשכיות. שלושתם יחד יוצרים את </span> </p> <p> <span> המרחב השלם שבו היצירה מוסיפה לחיות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מוסד זה שכאמור הוגדר תחת הכותרת 'אומנות בסימן קריאה' נולד מתוך מפגש בין כמה צרכים שהלכו </span> </p> <p> <span> והתלכדו אצלי עם השנים. מצד אחד, הלכה והתחזקה בי התחושה שתערוכה, חשובה ומשמעותית ככל </span> </p> <p> <span> שתהיה, אינה בהכרח המילה האחרונה של היצירה. לעתים היא רק התחנה הגלויה ביותר שלה. משהו </span> </p> <p> <span> ביצירה מבקש להמשיך לחיות גם אחרי ההצבה - בשיח, בפרשנות, בזיהוי קשרים, בחשיפת שכבות, במעבר </span> </p> <p> <span> משפה חזותית לשפה מילולית. מצד אחר ונוסף, מתוך חיי כיוצרת, ככותבת, כחוקרת, כמשוררת, כמרצה </span> </p> <p> <span> וכאוצרת, התברר לי שגם עבורי עצמי תהליך היצירה אינו מסתיים עם סיום העבודה. הוא מבקש המשך. </span> </p> <p> <span> הדיאלוג עם היצירה אינו נפסק, הוא משנה צורה. היד שפעם ציירה, בנתה, תפרה, אספה או הציבה, </span> </p> <p> <span> מבקשת להמשיך כעת לכתוב, לחשוב, לקרוא. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כך נולדן הצורך והרעיון בהקמה וביסוד מרחב שבו שתי תנועות אלה נפגשות: הצורך האישי שלי להמשיך </span> </p> <p> <span> את היצירה דרך כתיבה וקריאה, והרצון להציע גם לקורא צורת מפגש אחרת עם אומנות. כאוצרת וחוקרת </span> </p> <p> <span> אדגיש שאין מדובר כאן על עוד טקסט נלווה לתערוכה, גם לא 'הצהרת אמן' במובנם המצומצם, ולא מאמר </span> </p> <p> <span> אקדמי במובנו השגור. כאן אני מציעה מרחב ביניים אחר. מרחב אישי אבל לא על תקן של יומן, הוא יהיה </span> </p> <p> <span> מושגי אך לא כבד, כמו כן וכדרכי גם פואטי אבל לא מעורפל, הוא יהיה חופשי אבל לא פרום. זהו מרחב שבו </span> </p> <p> <span> היצירה נקראת באופן פתוח, רב משמעי, אישי ואוניברסלי. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אל המהלך הזה אני באה מתוך שנים ארוכות של עשייה רב-תחומית. אני פועלת כאומנית חזותית, משוררת, </span> </p> <p> <span> כותבת, חוקרת תרבות, מרצה ואוצרת. כל אחד מן התחומים האלה הקנה לי צורת קשב אחרת - היצירה </span> </p> <p> <span> לימדה אותי לחשוב דרך חומר, צורה, צבע, מחווה ומבנה. השירה לימדה אותי לדייק במרווחים, בקצב, </span> </p> <p> <span> במרומז. המחקר חידד אצלי את הצורך במושג, בהקשר, בשאלה. ההוראה והאוצרות חיזקו את יכולתי </span> </p> <p> <span> לראות תהליכים, לזהות חוטים סמויים, ולבנות מהם מבנים בעלי משמעות. כל אלה יחד הם ארגז הכלים </span> </p> <p> <span> שמתוכו אני ניגשת ליצירה, והם גם הקרקע שעליה נבנה המרחב הזה. עבודת החקר שלי לדוקטורט היא </span> </p> <p> <span> בינתחומית (אומנות פסיכולוגיה ופילוסופיה), ואלה מוסיפים לארגז הכלים שלי גם תובנות מתחום ההגות </span> </p> <p> <span> והנפש. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הקריאה שאני מציעה כאן לא תציב אותי כמי שעומדת מחוץ ליצירה ומשם להסבירה, זו גם לא תהיה קריאה </span> </p> <p> <span> שמבקשת "לתרגם" אותה באופן חד חד ערכי. להיפך זו קריאה שמבקשת להמשיך את היצירה בדרך אחרת. </span> </p> <p> <span> לעבור משפה לשפה, מן החזותי אל המילולי, מן הסימן אל המושג, מן הצורה אל המחשבה, מבלי לטעון </span> </p> <p> <span> שמה שנאמר במילים מבטל או ממצה את מה שנאמר בחומר. הכתיבה לא מגיעה לכאן כתחליף ליצירה, היא </span> </p> <p> <span> מציעה צורת היענות נוספת אליה. היא מרחיבה אותה, חושפת רובד חבוי שלה, ומזהה בה מה שלא היה גלוי </span> </p> <p> <span> גם לי בתהליך ובזמן היצירה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> במובן זה, הקריאה כאן נשענת על חופש מתודי מכוון. איני מבקשת להכפיף את היצירה לדיסציפלינה אחת, </span> </p> <p> <span> כשם שהיצירה עצמה אינה מצייתת לגבול אחד בלבד. הקריאה נעה בין אמנות, פסיכולוגיה, פילוסופיה, </span> </p> <p> <span> תרבות, זיכרון, חומר ושפה. היא עשויה להישען על קשב פנומנולוגי למה שמופיע, על זיקות </span> </p> <p> <span> אינטרטקסטואליות בין דימויים, טקסטים ורעיונות, על ידע מחקרי מצטבר, על המשגה הצומחת מתוך </span> </p> <p> <span> המעשה עצמו, ולעתים גם על חשיבה הנטווית מתוך השדה ולא מונחת עליו מבחוץ. יש בה יסודות של מחקר </span> </p> <p> <span> מבוסס אומנות, ולעתים גם תנועה הקרובה למה שמכונה תיאוריה מעוגנת בשדה. אבל יותר מכל, היא </span> </p> <p> <span> מבקשת להיות נאמנה למפגש עצמו, למה שהיצירה מזמנת, למה שהיא מפעילה, ולמה שהיא מבקשת </span> </p> <p> <span> להיאמר. </span> </p> <p> <span> אחד המקורות למהלך הזה הוא האוטואתנוגרפיה, כלומר ההכרה בכך שהאני היוצרת, החווה, הכותבת </span> </p> <p> <span> והחושבת, אינו עומד מחוץ לחומר שאותו הוא בוחן. עם הזמן התברר לי שהמונח הזה, חשוב ככל שיהיה, </span> <span> <br/> </span> </p> <p> <span> אינו ממצה את מה שאני מבקשת לעשות כאן. שכן אין מדובר רק בכתיבה על עצמי כאתר של ניסיון תרבותי, </span> </p> <p> <span> ואף לא רק בשילוב בין אישי למחקרי. כאן מתרחש מהלך נוסף שבו אני שבה אל יצירותיי שלי כאל טקסטים </span> </p> <p> <span> חזותיים פתוחים, מרובדים, כאלה שניתן לקרוא בהם ולכתוב מתוכם. לא רק העצמי נבחן כאן, אלא גם </span> </p> <p> <span> היצירה כזירת משמעות, שבו המפגש המחודש בינה לביני מוליד טקסט חדש. מתוך כך אני מציעה מונח </span> </p> <p> <span> חדש שנגזר מתוך ה 'אוטואתנוגרפיה' ומגדירה אותו במושג 'אוטוארטוגרפיה'. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אוטוארטוגרפיה, כפי שאני רואה אותה, היא קריאה וכתיבה שנולדת מתוך יצירתי שלי, אך אינה מסתפקת </span> </p> <p> <span> בהצהרת כוונות או בהסבר על אודותיה. היא מבקשת להתרחק ממנה במידה מספקת כדי לראות בה טקסט </span> </p> <p> <span> חזותי פתוח, להניח לה להשתחרר מן הבעלות הישירה והמיידית שלי, ואז לשוב אליה לא כריבון של </span> </p> <p> <span> משמעות אחת, אלא כקוראת נוספת. אמנם קוראת בעלת קרבה עמוקה, אך גם קוראת המבקשת לגלות, </span> </p> <p> <span> להקשיב, ולפגוש מחדש. הקריאה הזאת אישית, אך אינה פרטית בלבד, היא נוגעת בי ובו בזמן חותרת אל </span> </p> <p> <span> מה שחורג ממני, היא משתמשת בחומר האישי ומבקשת להפוך אותו לתשתית של הבנה רחבה יותר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כאן עולה בהכרח שאלת המחבר. מסורות פרשניות שונות לימדו אותנו לחשוב על "מות המחבר", על </span> </p> <p> <span> השתחררותו של הטקסט מן הסמכות הבלעדית של יוצרו, ועל פתיחתו לקריאות מרובות. אני מקבלת עיקרון </span> </p> <p> <span> זה במידה רבה - יצירה, משהושלמה, אכן חדלה להיות רכושו הסגור של יוצרה. היא נמסרת לעולם, למבט, </span> </p> <p> <span> לפרשנות, להקשרים חדשים. במובן זה, גם היוצר עצמו יכול להפוך לעתים לצופה נוסף ביצירתו. אך דווקא </span> </p> <p> <span> מתוך ההכרה הזאת אני מבקשת להוסיף מהלך משלי, איני מבטלת את גישת 'מות המחבר', אני מציעה </span> </p> <p> <span> לעבור דרכו ולהחיותו באופן אחר. לא כמקור הסמכות העליונה והיחידה, אלא כעוד קוראת יצירתית אחת מני </span> </p> <p> <span> רבים, כמי שרשאי לשוב אל הטקסט שיצר, ולפתוח בו אפשרויות נוספות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> במקום הזה גם מחשבתו של אומברטו אקו חשובה לי. אקו מדבר על היצירה הפתוחה זו שמחזרת אחר </span> </p> <p> <span> הקורא היצירתי . זה שתפקידו להיות הקולט והמחייה את הטקסט, חושף את "נכסיו" ומשתתף בהשלמת </span> </p> <p> <span> המשמעות. מחשבה זו מאפשרת לי להעניק לעצמי רשות להיות גם הקוראת המחוזרת של יצירתי שלי. זו </span> </p> <p> <span> שמוזמנת אליה מחדש, זו שנענית למה שהיא מבקשת ממנה. אני מרשה לעצמי להתרחק מן היצירה כדי </span> </p> <p> <span> לראות בה טקסט חזותי פתוח, ואז ליצור ממנה טקסט מילולי חדש , שמרחיב אותה, שפתית, רעיונית </span> </p> <p> <span> ורגשית. כזה שמקלף שכבות, חושף תהליכים, ולעתים מגלה בדיעבד את מה שהיה חבוי גם ממני בזמן </span> </p> <p> <span> המעשה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מכאן גם משמעות שמו של המרחב הזה: 'אומנות בסימן קריאה'. שם זה נושא כמה מובנים הפועלים יחד. </span> </p> <p> <span> <span> ראשית, מובן המוכר של </span> </span> <strong> סימן קריאה </strong> <span> , כהדגשה, כהכרזה, כאמירה שיש כאן דבר מה חשוב, חי, דחוף, ראוי </span> </p> <p> <span> לתשומת לב. שנית, במובן של שפה העשויה </span> <strong> סימנים </strong> <span> , שהרי היצירה החזותית עצמה היא טקסט של סימנים - </span> </p> <p> <span> <span> צורות, חומרים, קווים, מרקמים, מחוות, יחסים, דימויים. סימנים שהם בו זמנית חזותיים וסמליים. </span> </span> <strong> הקריאה </strong> </p> <p> <span> <span> שאני מציעה כאן יוצאת מתוך ההנחה שגם הטקסט החזותי </span> </span> <strong> ניתן לקריאה </strong> <span> , לא פחות מן הטקסט המילולי, גם </span> </p> <p> <span> אם אופני הקריאה שונים. שלישית, במובן של פנייה והזמנה, </span> <strong> אני קוראת לכם לבוא </strong> <span> , להתבונן ביצירה ולקרוא </span> </p> <p> <span> אותה יחד איתי. להתעכב, להקשיב, לשאול, לראות מעבר לפני השטח. ואולי יש כאן גם מובן נוסף, עצם </span> </p> <p> <span> פעולת הקריאה כסימון. הקריאה מצביעה, מבליטה, מקשרת, טוענת במשמעות. קריאה שמסמנת דרך. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בלב מרחב זה יופיעו 'פרקי קריאה'. אני בוחרת לקרוא להם כך משום שאינני רואה בהם “מאמרים” בלבד, </span> </p> <p> <span> אלה יחידות חיות בתוך גוף מצטבר. כל פרק יהיה כניסה נוספת אל היצירה ואל אפשרויות הקריאה שלה, כל </span> </p> <p> <span> פרק יישא קול משלו ובו בזמן יהיה גם חלק מרצף הולך ונבנה. במובן זה, 'אומנות בסימן קריאה' אינו בלוג </span> </p> <p> <span> של רשימות נפרדות, אלא גוף חשיבה מתהווה, כזה שמפתח בהדרגה שפה, אוצר מילים, דרך הסתכלות, </span> </p> <p> <span> ומבנה פנימי. ככל שיצטברו בו הפרקים, כך יתבררו גם הקשרים הסמויים ביניהם. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כל פרק יוכל לנוע בין פתיחה רכה לבין מפגש עם עבודה, סדרה או פרט; בין הקריאה עצמה - הנעה בין אישי </span> </p> <p> <span> לפרשני, בין אינטואיציה להבנה, בין סיפור לרעיון - לבין אותו רגע שבו נפתח משהו, מתבהר, נחשף. הסיום, </span> <span> <br/> </span> </p> <p> <span> ברוב המקרים, לא יבקש לסגור את הקריאה אלא להשאיר הדהוד, לאפשר לה להמשיך גם אחרי תום </span> </p> <p> <span> הטקסט. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מעבר לפרקי הקריאה עצמם, אני רואה את המרחב הזה כתבנית חיה של המשכיות. ייתכן שיופיעו בו גם </span> </p> <p> <span> שיחות, קריאה בקול, וידאו, מפגשים, המשכים של סדרה אחת לאורך כמה פרקים, או צורות נוספות של </span> </p> <p> <span> דיאלוג. יש בו זיקה עמוקה לסטודיו, אך הוא אינו הסטודיו עצמו. אם הסטודיו הוא הגוף של היצירה, הרי </span> </p> <p> <span> שהמוסד הזה הוא התודעה הפועלת סביבה ובתוכה. שניהם ניזונים זה מזה, ושניהם יחד מרחיבים את </span> </p> <p> <span> מרחב חייה של היצירה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> זהו אפוא מרחב שנולד מתוך אמונה שהשיח על יצירה יכול להיות המשך של היצירה, ולא רק דיבור משני </span> </p> <p> <span> עליה. מרחב שבו הקורא יכול להמשיך את הרושם הראשוני והחזותי ומוזמן להיכנס למהלך של הבנה, של </span> </p> <p> <span> קישור, של גילוי. זהו מרחב שבו אפשר יהיה לקרוא יצירות, לעקוב אחר תהליכי יצירה, לחשוף את הרבדים </span> </p> <p> <span> הסמויים של החומר והצורה, לנוע בין אמנות, פסיכולוגיה, פילוסופיה ותרבות, ולבחון כיצד משמעות נוצרת </span> </p> <p> <span> בתוך סימנים. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מכאן ואילך יופיעו כאן פרקים שינועו בין קריאה פרשנית של יצירות, המשך תהליך היצירה דרך כתיבה, </span> </p> <p> <span> מחשבות על חומר, שפה ודימוי, ועיונים שיבקשו ללמד לא רק מה ניתן לראות, אלא איך אפשר לקרוא. בשלב </span> </p> <p> <span> ראשון, המרחב הזה יעסוק בעיקר ביצירותיי שלי, משום שמתוכן נולד הצורך הזה, ומתוכן התגבשה גם שפת </span> </p> <p> <span> הקריאה שאני מציעה. בהמשך, ייתכן שייפתחו כאן הקשבות נוספות, הקשרים רחבים יותר, ואופני מפגש </span> </p> <p> <span> אחרים. אך העיקרון יישאר אחד: היצירה אינה מסתיימת בתצוגה. </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> “אומנות בסימן קריאה” היא ניסיון לייסד צורת שהות אחרת עם אמנות. דרך לקרוא יצירה מבפנים ומבחוץ </span> </p> <p> <span> בעת ובעונה אחת. דרך להמשיך את חייה בשפה נוספת. ודרך להזמין את הקורא להצטרף אל המהלך הזה </span> </p> <p> <span> כשותף למעשה הקריאה ובו בזמן להכיר את יצירתי ואותי, כשתהליך הכרות זה נכון לגביי כמו שהוא גם נכון </span> </p> <p> <span> לכל קורא אחר. </span> </p> </div> <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/4c377b23/dms3rep/multi/%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%A4%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%94.png" alt=""/> </div> Thu, 08 Sep 2022 11:53:49 GMT https://www.nuritartroom.com/make-the-most-of-the-season-by-following-these-simple-guidelines thumbnail main image